אגו אנושי וכלכלת שוק

השאלה שכל אדם בר דעת שואל את עצמו היא כמה כסף וכוח צריך אדם. ככל שהפערים בעולם גדלים אי אפשר להבין את האגו האנושי הזה שאינו מסתפק ואינו בוחל בדבר לספק את רצונותיו. הבלבול הזה שכולנו פיזית נראים אותו הדבר, אך מתהלכים בתוכנו אנשים שהדם שלהם, אולי, בצבע אחר.

אם ניקח את המשכורת הממוצעת במשק באותו רגע נתון, לאחד זהו חלום וורוד ולשני הוצאות חשבון הארוחה במסעדה שכרגע קם ממנה עם שניים מאורחיו.

לא משנה מי אנחנו וכמה אנחנו מרוויחים היא שאנו שבויים בתוך המציאות הזו ומשלים את עצמנו שכך זה יימשך. אותם אנשים הזויים  שמרצונם החופשי לא יהיו  מוכנים להפסיק את החגיגה, שזורמת בתוכם התודעה שבזכותם מתפרנסות משפחות שלמות, והעובדים שהתודעה שזורמת בהם היא הערצה וקנאה ומתביישים שזה החיים שלהם.

זה ניזון מזה. יחסי גומלין מאד לא בריאים.

הכול סובב סביב הרגשות שלנו. כל הכלכלה סובבת סביב הרגשות שלנו. עולם מדומה.
אנו מאמינים במה שסיפרו לנו שנים. שטפו את מוחנו בנתונים אינטרסנטים/ כלכליים כאלה או אחרים. האם אנו עוצרים לרגע לבדוק?  בתוכנו  יודעים שמשהו מאד חולה סביב אבל לא בוטחים בהרגשה הזו ומשתפים פעולה. כלכלה היא ליבה של חברה. ואנחנו בפשיטת רגל! 

יש לי חלום

רוצה לפגוש את המעסיק האולטימטיבי. אני מכירה את עצמי ואת הרגלי העבודה שלי. יש לי המלצות. ניסיון.

אני גרושה. בנותיי לא בבית. אין לי נכדים. הבריאות שלי תקינה. אני טובה במקצוע שלי, יותר מטובה, ויש לי סקרנות ללמוד כל מה שלא יודעת.

המעסיק  חייב להיות נדיב, סומך, ישר, זה אחד התנאים הראשונים במקצוע שלי, בעל משפחה איכותית, יציב גם מבחינה כלכלית. אין כמעט דבר שהייתי יכולה לוותר ברשימה הזו.  אך היא לא מסתיימת כאן.

כשביתי הייתה קטנה ושיחקה עם עצמה שעות בחדרה , ואני הייתי עסוקה בלבנות לעצמי "עסק עצמאי" (שנכשל), כל עשר דקות הייתי צועקת "אני אוהבת אותך" והיא הייתה עונה: גמ'ני.  כך ידעתי שהכול בסדר. מה היה קורה אם המעביד שלי, לא כל עשר דקות,  לא חייבים להגזים, מדי פעם, כדי לבדוק האם אני בחדרי עושה את עבודתי היה צועק:

"תודה שאת העובדת שלי", מביא לי קפה ושואל אם אני רעבה. הייתי עונה לו:

"תודה שאתה הבוס שלי".

אולי כך, אוכל להשאיר את ליבי בתוכי במקום להשאיר אותו מחוץ לדלת העסק. זה החלום שלי.

העולם שייך לצעירים....נו באמת.

האמירה הזו  מאשרת את האומר בחוסר מודעות גורפת למצב. והיא נאמרת מתוך יחס לזמן שעוני ארצי ומגושם. גדלתי בדור של הסרט "הנוער לשלטון" וכבר שם הצעירים התאפיינו בטימטום וטיפשות. הרי כל בן אנוש סופו להתבגר. שטיפת המוח של האמירה הזו היא למטרות עשיית כסף בלבד. אישה בגילי מבינה שחוויות קניה מכל סוג לא מבריחה התמודדויות קשות של החיים. גיל הגיוס לצבא  הוא שמונה עשרה כי אף בר דעת בגילי לא יעשה שטות כזו בשום הון שבעולם. כמו כן לא יסכים לעבוד למען בוסים שעינינם הוא לעוף על האגו של עצמם. ולכן כל אזור הדמדומים מויאש על ידי צעירים.
אבל זהו לא העולם האמיתי.
בגדול לא מענינות אותי סטאטיסטיקות על עולם העבודה. מה שמענין אותי היא הלך הרוח, עולם הרגש של אנשים בגילי והכניעה המוחלטת שלהם לכל נורמה שהם חושבים שהיא אמת. וכדי לצאת מנורמות אלה היא לעקוף אותן. לא להגיד לא. אלא לומר כן.
הכוונה שלי בפוסט זה הוא לומר לכם וגם לעצמי: צאו לראיונות עבודה, כיתבו בקורות החיים שלכם את תאריך הלידה. היו גאים במי שאתם, ולא משנה מה הרקורד שלכם. ותביאו את המראיין שלכם להבין שהוא חיכה רק לכם!
אזהרה: לא לשבת בבית ולהוריד דמעה אחת אם פיטרו או לא קיבלו אותכם. אנחנו בונים במו ידנו עולם חדש ששייך לכ...ו...ל.....ם!!!!!!!