אגו אנושי וכלכלת שוק

השאלה שכל אדם בר דעת שואל את עצמו היא כמה כסף וכוח צריך אדם. ככל שהפערים בעולם גדלים אי אפשר להבין את האגו האנושי הזה שאינו מסתפק ואינו בוחל בדבר לספק את רצונותיו. הבלבול הזה שכולנו פיזית נראים אותו הדבר, אך מתהלכים בתוכנו אנשים שהדם שלהם, אולי, בצבע אחר.

אם ניקח את המשכורת הממוצעת במשק באותו רגע נתון, לאחד זהו חלום וורוד ולשני הוצאות חשבון הארוחה במסעדה שכרגע קם ממנה עם שניים מאורחיו.

לא משנה מי אנחנו וכמה אנחנו מרוויחים היא שאנו שבויים בתוך המציאות הזו ומשלים את עצמנו שכך זה יימשך. אותם אנשים הזויים  שמרצונם החופשי לא יהיו  מוכנים להפסיק את החגיגה, שזורמת בתוכם התודעה שבזכותם מתפרנסות משפחות שלמות, והעובדים שהתודעה שזורמת בהם היא הערצה וקנאה ומתביישים שזה החיים שלהם.

זה ניזון מזה. יחסי גומלין מאד לא בריאים.

הכול סובב סביב הרגשות שלנו. כל הכלכלה סובבת סביב הרגשות שלנו. עולם מדומה.
אנו מאמינים במה שסיפרו לנו שנים. שטפו את מוחנו בנתונים אינטרסנטים/ כלכליים כאלה או אחרים. האם אנו עוצרים לרגע לבדוק?  בתוכנו  יודעים שמשהו מאד חולה סביב אבל לא בוטחים בהרגשה הזו ומשתפים פעולה. כלכלה היא ליבה של חברה. ואנחנו בפשיטת רגל! 

יש לי חלום

רוצה לפגוש את המעסיק האולטימטיבי. אני מכירה את עצמי ואת הרגלי העבודה שלי. יש לי המלצות. ניסיון.

אני גרושה. בנותיי לא בבית. אין לי נכדים. הבריאות שלי תקינה. אני טובה במקצוע שלי, יותר מטובה, ויש לי סקרנות ללמוד כל מה שלא יודעת.

המעסיק  חייב להיות נדיב, סומך, ישר, זה אחד התנאים הראשונים במקצוע שלי, בעל משפחה איכותית, יציב גם מבחינה כלכלית. אין כמעט דבר שהייתי יכולה לוותר ברשימה הזו.  אך היא לא מסתיימת כאן.

כשביתי הייתה קטנה ושיחקה עם עצמה שעות בחדרה , ואני הייתי עסוקה בלבנות לעצמי "עסק עצמאי" (שנכשל), כל עשר דקות הייתי צועקת "אני אוהבת אותך" והיא הייתה עונה: גמ'ני.  כך ידעתי שהכול בסדר. מה היה קורה אם המעביד שלי, לא כל עשר דקות,  לא חייבים להגזים, מדי פעם, כדי לבדוק האם אני בחדרי עושה את עבודתי היה צועק:

"תודה שאת העובדת שלי", מביא לי קפה ושואל אם אני רעבה. הייתי עונה לו:

"תודה שאתה הבוס שלי".

אולי כך, אוכל להשאיר את ליבי בתוכי במקום להשאיר אותו מחוץ לדלת העסק. זה החלום שלי.

העולם שייך לצעירים....נו באמת.

האמירה הזו  מאשרת את האומר בחוסר מודעות גורפת למצב. והיא נאמרת מתוך יחס לזמן שעוני ארצי ומגושם. גדלתי בדור של הסרט "הנוער לשלטון" וכבר שם הצעירים התאפיינו בטימטום וטיפשות. הרי כל בן אנוש סופו להתבגר. שטיפת המוח של האמירה הזו היא למטרות עשיית כסף בלבד. אישה בגילי מבינה שחוויות קניה מכל סוג לא מבריחה התמודדויות קשות של החיים. גיל הגיוס לצבא  הוא שמונה עשרה כי אף בר דעת בגילי לא יעשה שטות כזו בשום הון שבעולם. כמו כן לא יסכים לעבוד למען בוסים שעינינם הוא לעוף על האגו של עצמם. ולכן כל אזור הדמדומים מויאש על ידי צעירים.
אבל זהו לא העולם האמיתי.
בגדול לא מענינות אותי סטאטיסטיקות על עולם העבודה. מה שמענין אותי היא הלך הרוח, עולם הרגש של אנשים בגילי והכניעה המוחלטת שלהם לכל נורמה שהם חושבים שהיא אמת. וכדי לצאת מנורמות אלה היא לעקוף אותן. לא להגיד לא. אלא לומר כן.
הכוונה שלי בפוסט זה הוא לומר לכם וגם לעצמי: צאו לראיונות עבודה, כיתבו בקורות החיים שלכם את תאריך הלידה. היו גאים במי שאתם, ולא משנה מה הרקורד שלכם. ותביאו את המראיין שלכם להבין שהוא חיכה רק לכם!
אזהרה: לא לשבת בבית ולהוריד דמעה אחת אם פיטרו או לא קיבלו אותכם. אנחנו בונים במו ידנו עולם חדש ששייך לכ...ו...ל.....ם!!!!!!!

שוק חופשי וקאפיטליזם - הסוף.

הכל כבר נכתב. על היתרונות. על התרומה הגדולה להתפתחות האנושות. על חופש הקניין ושמירה על זכויות האדם. הכל היה נכון לאתמול.  כמו כל דבר שמתפתח מעצמו עכשיו זה עובד נגדינו, מקדש את הכוח והכסף של אנשים כנגד אנשים. זוהי מלחמה לא מוצהרת. עדיין לא מבינים זאת. כל הבעיות שלנו, בבריאות, בחינוך, בזוגיות ובביטחון האישי שלנו הם תולדות של השיטה הזו. כלכלנים כותבים ספרים ומחפשים עצות. מתחת לפני השטח קיימת מגמה חזקה מאד של מודעות אחרת. רוח האדם ששום ריכוזיות לא תנצח אותה. יגיע הרגע שכולם יבינו שהמפלצת הכלכלית הזו הרסה את כל הקשרים והיחסים בינינו בני האדם. והטבע שכולנו חלק ממנו והמגמה שלו היא איזון לא יאפשר זאת. הוא יעשה פעולות מתקנות. "אהבת לרעך כמוך" זה לא סטיקר על מכונית. היא שיטה אמיתית לחיים. והיא ציווי. כשזה יהיה דף העבודה יגיעו כל הפתרונות.

לאהוב את העובדים, להצליח בעסקים

מאת: יעל רגב, יועצת למידה בכירה יצורים אנושיים זקוקים להיות נאהבים. תופעה ביולוגית זו מסבירה למעשה את המונח "העצמה", כי היא מתבססת על כך שככל שאנו סומכים על אנשים בעבודה, כך הם נוהגים באופן אמין ומצטיין יותר. החוקר ג'וש ברסין פרסם השבוע בעיתון היוקרתי "פורבס" על מחקר גדול שהוא מבצע על הוקרה ותגמול בעסקים. ארגונים משקיעים כ- 2% מהוצאות השכר שלהם על פעילויות הקשורות להוקרה ותגמול. עובדים בד"כ חשים שהם לא זוכרים להוקרה הראויה, ולמעשה פי המחקר רק 17% מהעובדים סבורים שהמנהל שלהם מוקיר אותם היטב. מה המפתח לייצר בארגון תחושות של הוקרה והערכה כלפי העובדים? על פי המחקר הפתרון הוא בתרבות של הוקרה. אם תרבות כזו מוטמעת יש ירידה גדולה בשחיקה אצל העובדים ושיפור של כ- 15% באיכות הביצועים הכוללת של העובדים. מתברר כי כאשר אנו חשים מוערכים בעבודה, יש למעשה פניה לצרכים ברמה הגבוהה ביותר שלהם במדרג של מאסלו, זוהי הרמה הגבוהה ביותר שאנו זקוקים בה, להיות נאהבים, הרגיש חלק מקהילה, להרגיש אנו ממשים את עצמנו. לכן חשוב מאוד שיתקיימו תכניות תרבותיות שיפנו לעובדים, ויגרמו להם להרגיש טוב יותר. הם יטפלו טוב יותר בלקוחות ובשותפים אחרים, וישפרו את העסק. במחקר משובצים חקרי מקרה של מספר חברות שהצליחו יותר מול מאות מתחרים גדולים יותר בגלל שהחברות הללו פשוט אהבו את העובדים שלהם.

זאת אני. בת 61. ואני עובדת יותר טובה משהייתי בכל שנותיי.

יש לי איזה פנקס כחול בארנק. יש בו כל מיני פרטים עלי. למשל: תאריך לידה.  1.4.1954. איני צריכה לרוץ הביתה לאסוף ילדים מהגן, ולא להישאר בבית כי מישהו מהם חולה. סוף סוף יש לי חיים משלי. אני בריאה תודה לאל, מלאת חיוניות, איני צריכה להוכיח דבר. ולפני עוד הרבה שנות עבודה.
וטכנולוגיה? בכל מקומות עבודה שהועסקתי, הייתי אני, לפתור את כל הבעיות הטכנולוגיות. יש לי את הסבלנות וחוסר הפחד, (מחשב זה רק חשמל). והמון סקרנות. האם שוק העבודה השתגע? לוותר על עובדים כמוני בגלל מה שכתוב בתעודת הזהות? אני לא נערת ליווי. אני מנהלת חשבונות, וככל שוותיקים יותר במקצוע הזה כך יודעים ויעילים יותר.
בכל אתרי חיפוש העבודה תמיד כתוב "סביבת עבודה צעירה ודינאמית" . השיח בסביבה הזאת הוא על תינוקות, מחלות, וקניות וכולם רק מחכים לרגע שאפשר לרוץ הביתה. 

יש פתרון

לפתע נתקעת. היקף העבודה גדל. משהו נקודתי. ביקורת או הכנות למאזן, תיוק, התאמות של בנקים וכרטיסי אשראי, התאמות של כרטיסי לקוחות וספקים, מחלה של עובד. תתקשר אלי. ההכרות שלי עם תוכנות, ענפים מסחריים, והגמישות יגרמו לך להגיד ביי ביי  לכאב הראש שלך. 

הסוד הגלוי לכל, המפתח להנעה לפעולה

מעבר לצורך שלי להתפרנס, מהי הסיבה לבחור מקום עבודה או מעביד?  התשובה היא  פשוטה ומובנת מאליה. יחס בעל הבית לעובדיו. האיכויות האנושיות שלו. יכולותיו לאמפטיה, סובלנות והכבוד שלו לבני אדם. "הכל יחסים" כבר נאמר מקדם. זהו המפתח לשיתוף פעולה ארוך טווח בין עובד למעביד. הימצאות ליד אנשים איכותיים ואנושיים מרחיבים לי את הלב ומניעים אותי לעשות עבורם את הטוב ביותר שלי.